<h1>ספר התרומות שער ו' חלק א'</h1>
<h2>דף כג:</h2>
גרסינן בכתובות פרק האשה שנפלו לה, מתני' וכן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת לך על השלחן, אלא כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובתה. וגרסינן עלה בגמרא [פ"ב ע"ב] ת"ר בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה. פירוש, בלא אחריות על נכסיהם. היו מזקינין ולא היו נושאין נשים. פירוש, שהן היו נמנעות מלהנשא להם. עמדו והתקינו שיהיו מניחין אותה אצל אביה. כלומר מצניעין אותה בעין. ועדיין כשהיה כועס עליה היה אומר לה לכי אצל כתובתיך. פירוש, שלא היתה עינו צרה בה שכבר יצתה מתחת ידו. התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה, כדי שתהיה עינו צרה בראותו הממון יוצא מתחת יד אביו. עשירות היו עושות אותו קלתות של כסף, עניות היו עושות אותה עביט של מימי רגלים, ועדיין כשכועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי. שהיה נקל בעיניו אחר שהממון מיוחד בעין. עד שבא שמעון בן שטח ותקן שיהא כותב לה בכתובתה שכל נכסיו אחראין וערבאין לה. פירוש, אע"פ שהם שוים מאה או שאינה כתובתה אלא מנה, הכל תחת שעבוד כתובתה הם. ועתה יש לדעת אם מונע שעבוד זה שלה מכירת הבעל מהם, ואם בעל חוב גובה חובו מהם כל זמן שהבעל בחיים. וזה דבר ברור שכל הנכסים שאנו דנין בהן שמקחו של בעל בלתי האשה קיים עד שתתאלמן או תתגרש, כן שעבוד בעל חוב קיים בהם עד שתתאלמן או שתתגרש, ובמה שתתקיים המקח עד לעולם, כן שעבודו חל וקיים בהם עד לעולם, ובמה שמקחו בטל מיד, כן שעבודו לא תחול עליהם כלל. ועל כן יש לברר כי נכסי הבעל שאינן אצלה מיוחדין אלא לשעבוד כתובתה בתקנה זו שתקן שמעון בן שטח מקחו קיים בהם עד שתתאלמן או שתתגרש האשה. והראיה בזה ההיא דכתובות פרק האשה שנפלו לה נכסים [פ"א ע"ב], דקאמר דאי לא תימא הכי סיפא דקתני לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת על השלחן אלא כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובת אשתו, אי בעי לזבוני הכי נמי דלא מצי לזבוני, בתמיה. וכן כתב רש"י ז"ל בכתובות [פ"א ע"א] וה"ר שמואל בבבא בתרא [מ"ט ע"ב], ומשם אנו למדין שהמכר קיים אע"פ שמשועבדין לאשה בתקנתא דשמעון [בן שטח], אלא דלהכי אהני שיעבודא שתוכל לטרוף כשתגיע לזמנה, ע"כ. וכיון שממכרו בהם קיים עד זמן גביית כתובתה, כן שעבוד בעל חובו יחול בו ומורידין אותו לתוכו, ולכשתגיע זמן גבייתה תטרוף אותה ממנו. וכן פסק ה"ר משה ז"ל [מלוה פ"א ה"ד] שנכסי הבעל יכול למכרן בעלה ואע"פ שהן אחראין וערבאין לכתובת אשתו, וכשתבוא לטרוף טורפת. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה [סימן ר"ט] שהקרקע שאין לה בו לאשתו כי אם שיעבוד כתובה, אין כח בידה למנעו מלמכור ואע"פ שאין לה אחריות אחר לגבות ממנה כתובתה, שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, אך בעת גבייתה חוזרת עליו, ע"כ. ומסתברא שהפירות שאכל המלוה עד זמן שתהא טורפת דידיה הוו, שהרי אין לה בהם זכות עד שתתאלמן או תתגרש, וכדדינינן בשאר בעל חוב. ומצינו לרב ר' יהודה ברצלוני ז"ל שכתב שהמלוה לא יחזיק בהן, כיון שהם משועבדין לה, מפני חשש שלא יכסיפם, אך יעמדו בידה או ביד בעלה ויתנו לו הפירות, וכגון זה שומעין לה. ובעיני אין נראה סברתו, שאחר שאין הקרקע מוחלט שלה עכשו, אינה יכולה לחוש לקלקולו, שאף בנכסי מלוג שלה לא איתוקם טעמא דשמא תכסיף, דהא קיימא לן כרבא [כתובות פ' ע"ב] דאמר דטעמא משום ריוח ביתא, ומאחר שהבעל אינו יכול למנעו ממנו, גם היא אינה יכולה כמו כן, שהרי לא הגיע זמנה, אלא יחזיק בו המלוה ויאכל פירותיו עד שתבוא היא לטרוף. עד עתה דברנו בדין הקרקעות שאין לאשה בהם כי אם שעבוד כתובה בתקנתא דשמעון בן שטח. עתה יש לברר עסק המטלטלין והמעות שאין לה בהם כי אם אחריות לכתובתה, מה דין המלוה עמה בהן. והא ודאי פשיטא לן שאם קדם בעל חוב ותפסן שזכה בהם, דהא קימא לן בעל חוב מאוחר שקדם וגבה במטלטלין מה שגבה גבה, ולית בהו דינא דקדימה היכא דלא אקני לה מטלטלין אגב מקרקעי, וכיון שכך הוא נהי דמשתעבדי לה בתקנתא דשמעון בן שטח, ומפני שהם כתובין בכתובה להיותן משועבדין לה, אך אין בה דין קדימה, וכיון שתפסן זכה בהן עד לעולם, ואף שתתאלמן או תתגרש אין מוציאין מבעל חוב, וכמו כן נמי אף שקדמה ותפסה תחלה מוציאין מידה, מפני שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, וכיון שתפסה בטרם הגיע זמנה אף שכתב לה ואגבן מטלטלי לא מהניא ליה תפיסתה וזכה בהן בעל חוב כל זמן שאינו זמן שלה לגבותן. ובשער שלשה וארבעים המיוחד לדין זה יתברר. והוא דליתנהו להני מטלטלי לא מתכשיטין ולא ממלבושים שהביאה היא, ולא שלקחן הבעל לשמה, כמו שפירשנו בשער ראשון. וענין דין זה כך כתבו ה"ר יהודה ברצלוני ז"ל וזה לשונו, בדין מטלטלי דבעל פליגי מקצת רבנן בדיניהו, איכא מאן דאמר אע"פ] שאין נגבית מחיים יש לחוש שאם נתנם למלוה אולי לא תמצא האשה ממה לגבות כתובתה, דדילמא שמיט ואכיל להו ונמצאת היא יוצאה בלא כלום, ואדרבה יותר יש להוציא המלוה בלא כלום, דאיהו אפסיד אנפשיה כשהלוה לזה בלא קנין אשתו, ויכולה היא לעכב שלא למסרם לו, וכ"ש אם תפסה האשה את המטלטלין, דאע"פ שלא ניתנה לגבות מחיים, אין זה גבייה, דהא אינה רוצה להחזיק בהם משום גבייה, אלא כדי להעמידה לאחריות לגביית כתובתה. ויש מי שאומרין שניתן אותם למלוה מפני שלא ניתנה לגבות מחיים. ועוד דכיון שאין זמנה לגבות ואין לה דין קדימה במטלטלין, הרי זה יזכה בהן בעל חוב ולא נחוש לאשה כלל. ועוד שהרי שנינו בערכין [כ"ג ע"ב] לו אבל לא לאשתו ובניו, שמע מינה כי בודאי לבעל חוב נותנין אותה. וכסברא בתרא מסתברא לן. ובעיני היכא שתפסם האשה ואומרת אתנם ביד שליש שיהיו מיוחדין לאחריות כתובתי והוא יאכל פירות, הא מילתא צ"ע, ע"כ. ואנו כבר כתבנו מה שנראה לנו.
